יום שבת, 26 בדצמבר 2009

קחו אחריות

יש את נקודת הזמן הזו, שבה אנחנו מפסיקים לוותר לילדים שלנו. דורשים מהם לקחת אחריות על המעשים הקטנים שלהם. "לא חשבתי ש..." או "לא ידעתי שזה מה שקורה כש...", מפסיקים להעניק להם חנינה חופשית מאחריות. במשהו, עולמם מתהפך באותה נקודת זמן, המבוגרים פתאום משנים את החוקים, אבל זו נקודת מפתח קריטית בהתבגרות שלהם.

יש מצב שג'קי סרוב הוא המדהים שברופאים. שבחזה שלו פועם לב בגודל של השמש. שכל מי ששכב שם על המיטה בחדר המיון וזכה לטיפול שלו, זוכר אותו כמלאך בלבן. אבל ד"ר סרוב, טעה ובגדול. בזמן שאני מגיע עם אמא שלי למיון, כשהיא בשיא הלחץ בחשש מהגרוע מכל, מסתבר שיש רופאים שגומייה עם מזומנים, מקצרת אצלם את התורים. אני לא תמים. יודע שיש דברים כאלה בעולם. ועדיין, כשמפיונר קונה בכסף טיפול אקספרס, נחצה קו אדום. תירוצים כמו פחדתי, לא תופסים אצלי. סורי.

או כשא' או ד' או אין לי מושג מה שמו (אני רק יודע שאם הוא היה קצת משתלט על הז' שלו, אז הוא היה עכשיו גבר נשוי טרי בעבודה יוקרתית ומלאת הוד והדר) מנסה לפרק לבחורה אומללה את הצורה, כי היא מעיזה להתנגד לניסיון האונס שלו, לא נותרת בי טיפת סימפטיה. עכשיו עורכי דינו מנסים כל טריק בספר כדי להוכיח כמה הוא דפוק וכמובן שלא באשמתו. האימונים ביחידה, הלחץ היום-יומי, והתירוץ האולטימטיבי – הוא שתה עד דלא ידע...

אלה רק שתי דוגמאות שקופצות לי עכשיו לראש, אבל אני בטוח שכל אחד יכול למצוא עוד רבות. כשנבין שהסלחנות שלנו, הופכת את המציאות שלנו כאן לאנרכיה. שחוקים הופכים לאות מתה, במציאות של 50,000 עורכי דין (ויסלחו לי אחיי למקצוע), אבל המחשבה שהילדה שלי מסתובבת שם בחוץ, כשחלאות אדם משתחררות לחופשי בזכות טריקים משפטיים זולים ועקב חולשה והיעדר מנהיגות בפרקליטות ובמשטרה. המחשבה שאני מהטילים האירניים לא פוחד, כמו מחבורת שיכורים קטינים.
אז נראה לי שהגיע הזמן שכחברה נחזור ויישם את הכלל הזה, שאנחנו כל כך חכמים לדרוש מהילדים האהובים שלנו מכולנו – קחו אחריות ושאו בתוצאות!!! כי כולנו כאן משלמים יום יום את המחיר.

תגובה 1: