יום שישי, 31 בדצמבר 2010

בוס - גבול גזרה לפניך

לא היה צריך את משפט קצב כדי להעביר את המסר ש"לא זה לא", ש"לאישה זכות מלאה על גופה", וש"כולם שווים בפני החוק". שורה ארוכה של תקדימים מנסים להעביר מסרים אלה לציבור כבר תקופה. יש משהו בסיסי הרבה יותר, שכדאי שהחברה הישראלית תפנים גם בעקבות פסק הדין של קצב, אולי במיוחד לאור פסק הדין של קצב, שהיה למספר שנים האזרח מספר אחד שלה, והוא שמקום העבודה הוא לא המקום לפרשיות אהבים או לריגושים מזדמנים.

נכון, כל השעות האלה יחד, החוויות המשותפות, הרגעים השמחים והשעות המתוחות, אנשים שרוצים להרשים ומתלבשים בהתאם, היכולת לעשות ולהגיד דברים שלא היית מעיז או מעיזה בבית, אין את הילדים ברקע, ובסוף היום נכנסים לאוטו ונוסעים למקום אחר לגמרי. כל אלה הם קרקע נוחה לאווירה של קירבה ואף אינטימיות, שלא לדבר על משחקי הכוח והבדלי המעמדות שיוצרים ריגוש מזן אחר.

אבל בוס, איך אתה יכול להיות בטוח שהיא באמת רוצה וחושקת בך? תחשוב על זה רגע, בין אם מדובר בצעירה שכל עתידה לפניה, כזו שחולמת להתקדם ולכבוש את העולם, ובין אם היא כבר עשרים פלוס שנים בפירמה או במשרד, אחת שצברה לה זכויות ומעמד, בשביל שתיהן המשמעות של להגיד לך "לא" יכולה להיות הרת אסון – אולי כשהיא אמרה לך כן, או סתם לא עצרה מבעדך לממש את זממך, היא חשבה על איך תמנע ממנה את התפקיד שחלמה שיהיה לה עוד 20 שנה, או שממש אבל ממש היא לא יכולה להרשות לעצמה לחפש מקום עבודה בגיל 45 עם 3 ילדים בגיל העשרה?

לכן, בוס, שלוט בעצמך. תאמין שיש מספיק נשים במספיק מקומות שיגידו לך כן בזכות אישיותך הכובשת, ותן לנשים סביבך בעבודה את השקט לעשות את שהן באמת באו לעשות – לעבוד!!!!
דרך אגב, גם לך לא יפריע לעבוד קצת...

יום שבת, 25 בדצמבר 2010

לוקחים אחריות על החינוך גם ברמה המוניציפאלית

כתבה מדאיגה מאוד שודרה במגזין האחרון של אושרת קוטלר ביום שבת (18.12.2010) על תוכנית הלימודים בחשבון הנהוגה גם ברמת השרון (תעברו לדקה 47:45 בלינק המצורף). ככל שאני נחשף יותר ויותר למתרחש במערכת החינוך, מתוקף כהונתי בעירייה, מתחזקת אצלי ההבנה שלתוכניות לימוד כושלות בגיל החינוך היסודי, יחד עם מחסור באמצעי לימוד מתקדמים, דוגמת לוחות חכמים בכיתות, יש חלק משמעותי ביצירת בסיס רעוע, שמביא יותר מדי ילדים למצב בו הם זקוקים למסגרות מצילות בגילאי הבגרות, דוגמת תוכנית המא"ה.
אבל זה לא כורח המציאות - העברת מרכז הכובד של ההשקעה הכספית והתפיסתית לגיל החינוך היסודי תוך השקעה מאסיבית גם באמצעים, ועוד יותר במשאב האנושי (המורים כמובן), הם גלגל ההצלה שמערכת החינוך כל כך זקוקה לו והבסיס ליצירת מהפיכה אמיתית במערכת החינוך.
לרמת השרון יש את האמצעים - השאלה היא - האם יש לה את ההנהגה שיכולה גם לבצע שינוי שכזה?

יום רביעי, 8 בדצמבר 2010

תע"שו כבר משהו!!!

תע"שו כבר משהו
די מבהיל היה לשבת בישיבת הוועדה המשותפת לבריאות וסביבה בכנסת הבוקר. מצגת אחרי מצגת, מומחה אחרי מומחה, שבים ומפליגים בתיאורי אימה על מימדי הזיהום בקרקעות אדמת תע"ש והשפעת החלחול שלהם למי התהום. לדבריהם, מזה שנים רבות שהזיהום במי התהום עבר כל סף הגיוני ותקין כך שרמות המזהמים בו רעילות ביותר. מסתבר שרמת השרון, שהסמל שלה הוא באר המים, שתתה במשך שנים את מי התרעלת האלה. לנו, שגדלנו בעיר, נותר לחכות אי אילו שנים כדי לדעת עד כמה מסוכן באמת היה לשתות מים אלה (שלא נדע).

אבל אל יהא חשש בליבכם – העובדה שהזיהום במים ובאדמה כה קשה ושהזיהום ממשיך להתפשט ולזהם את מי התהום גם של הערים מסביב וכבר מזמן שהוא קיים גם בשכונות בצפון תל-אביב ובתבורה של הרצליה, לא מנעה הבוקר מנציגי משרדי הממשלה וגורמי התכנון לגלגל מאחד לשני את האחריות לפתרון הבעיה, כאשר כל גוף טוען שהוא עשה את כל שכבר אפשר לעשות בעניין והאחרים הם שמונעים את פתרון הבעיה.

בשורה התחתונה, כמו תמיד, זה הכל עניין של כסף וכנראה שממש לא מעט כסף. בתע"ש אומרים שאין להם. כל המשרדים מפליגים בעלויות הכספיות הנדרשות לטיפול בבעיה, ומשרד האוצר, כמו משרד האוצר, אומר שאין בעיה להתחיל בטיפול בבעיה מחר, רק צריך מקור מימוני לממן את הכל... לתפיסתם, צריך לחול כאן עקרון "המזהם ישלם", אבל תע"ש בקשיים ותע"ש הייתה שייכת למדינה (כיחידת סמך) בתקופה בה עיקר הזיהום בוצע, ולכן מחיר הקרקע שישווק ליזמים יכלול בתוכו את עלויות הניטור והשיקום שלה. הבנתם? תע"ש זיהמה, המדינה גרפה לקופת האוצר את הרווחים של תע"ש, אבל את החשבון מגישים לנו רוכשי הדירות. למחיר הגבוה גם ככה של הקרקע והבנייה ברמת השרון יוסיפו את החלק היחסי של המיליארד ש"ח פלוס (לפי הערכה הזהירה שרצה היום בוועדה) שיעלה לנקות.

כאן גם נמצאת הבעיה העיקרית שמונעת כל התקדמות בעניין. מימון הניטור והטיהור יבוא מהיזמים, והם יוכלו לשלם רק כשיראו את הכסף מהקונים (הרי אחרת אף בנק לא יעמיד להם מימון רציני לפרויקט) וזה ייקרה רק בעוד אי אלו שנים, אבל אלו שאמורים לטהר בפועל את הקרקע עכשיו רוצים תשלום מיד, הם לא יחכו עוד 10 שנים. כלומר בלי ביצוע השלב האחרון, אי אפשר להתחיל את השלב הראשון – או במילים אחרות – רוצים לבנות את הפנטהאוז בקומה ה- 20 בלי לבנות את העמודים בלובי בכניסה.

החבר'ה שהיו בדיון מעמותת אחל"ה מעלים טיעון הגיוני למדי – תכנון השטח יכול להיעשות רק לאחר סקר קרקע מקיף, כאשר בהתאם לתוצאות הסקר ניתן לעשות תכנון מפורט – כי הרי נגיד שהסקר יראה שהיכן שמתוכננת לקום תחנת הרכבת יש זיהום שלא ניתן לפנות (מסתבר שיש גם כאלה), מה נעשה אז? נצטרך, מן הסתם, להזיז את תחנת הרכבת. ואז, נצטרך להזיז גם את הכבישים המובילים לתחנה בהתאם... וגם את הבניין שתוכנן לעמוד איפה שעכשיו יעבור הכביש... והמרכז המסחרי... והגן... מנגד, גופי התכנון אומרים, שבלי תוכניות שכאלה, ליזמים אין את המוטיבציה לפעול ואין בשביל מה לעשות סקר, כי סקר תוך שנתיים שלוש לא שווה כלום.

פה היה מקום שאיציק רוכברגר, ראש העיר שנבחר כדי להוביל ולייצג את תושבי העיר, יקום, ידפוק על השולחן ויגיד שתושבי רמת השרון לא מוכנים יותר להיות שפני הניסיון כדי לבחון את ההשלכות וההשפעות של כל החומרים האלה על השכנים של תע"ש. להגיד בקול ברור וחזק, שמדינת ישראל, שהייתה הבעלים של תע"ש, צריכה עכשיו, מיד, בלי לחכות שנייה, לקחת אחריות ולהתחיל לטהר את השטח, בלי קשר למה ייבנה שם ומתי. כי גם אם לא תבנה באיזור יחידת דיור אחת, לא מגיע לנו לחיות בתוך שלולית מזוהמת של חומרים מסרטנים וממיתים.
חבל שרוכברגר (וגם אף אחד מראשי הרשויות האחרים בסביבה) לא מצא לנכון לבוא לדיון ולמלא את תפקידו זה. כנראה שדיון על החרמת אמנים שמחרימים עיר כזו או אחרת מספיק חשוב בשביל שאיציק יפנה לו איזה בוקר, בעוד שדיון על הבריאות של התושבים שלו לא מספיק חשוב בשבילו – או שמא העובדה שהדיון על "אמני אריאל" הבטיח כותרות בעמודים הראשיים הוא שמכתיב לאיציק את סדרי העדיפויות.