יום שישי, 31 בדצמבר 2010

בוס - גבול גזרה לפניך

לא היה צריך את משפט קצב כדי להעביר את המסר ש"לא זה לא", ש"לאישה זכות מלאה על גופה", וש"כולם שווים בפני החוק". שורה ארוכה של תקדימים מנסים להעביר מסרים אלה לציבור כבר תקופה. יש משהו בסיסי הרבה יותר, שכדאי שהחברה הישראלית תפנים גם בעקבות פסק הדין של קצב, אולי במיוחד לאור פסק הדין של קצב, שהיה למספר שנים האזרח מספר אחד שלה, והוא שמקום העבודה הוא לא המקום לפרשיות אהבים או לריגושים מזדמנים.

נכון, כל השעות האלה יחד, החוויות המשותפות, הרגעים השמחים והשעות המתוחות, אנשים שרוצים להרשים ומתלבשים בהתאם, היכולת לעשות ולהגיד דברים שלא היית מעיז או מעיזה בבית, אין את הילדים ברקע, ובסוף היום נכנסים לאוטו ונוסעים למקום אחר לגמרי. כל אלה הם קרקע נוחה לאווירה של קירבה ואף אינטימיות, שלא לדבר על משחקי הכוח והבדלי המעמדות שיוצרים ריגוש מזן אחר.

אבל בוס, איך אתה יכול להיות בטוח שהיא באמת רוצה וחושקת בך? תחשוב על זה רגע, בין אם מדובר בצעירה שכל עתידה לפניה, כזו שחולמת להתקדם ולכבוש את העולם, ובין אם היא כבר עשרים פלוס שנים בפירמה או במשרד, אחת שצברה לה זכויות ומעמד, בשביל שתיהן המשמעות של להגיד לך "לא" יכולה להיות הרת אסון – אולי כשהיא אמרה לך כן, או סתם לא עצרה מבעדך לממש את זממך, היא חשבה על איך תמנע ממנה את התפקיד שחלמה שיהיה לה עוד 20 שנה, או שממש אבל ממש היא לא יכולה להרשות לעצמה לחפש מקום עבודה בגיל 45 עם 3 ילדים בגיל העשרה?

לכן, בוס, שלוט בעצמך. תאמין שיש מספיק נשים במספיק מקומות שיגידו לך כן בזכות אישיותך הכובשת, ותן לנשים סביבך בעבודה את השקט לעשות את שהן באמת באו לעשות – לעבוד!!!!
דרך אגב, גם לך לא יפריע לעבוד קצת...

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה